מאין שואבת ביבליותרפיה את כוחה הטיפולי?
סיפור טוב גורם לנו בקלות להישאב לתוכו ולהזדהות עם הדמויות. אנחנו צוחקים איתן, בוכים איתן וכועסים איתן, וכשאנחנו עושים את זה - אנחנו בעצם מתחברים אל ההתרחשויות בסיפור ללא המגננות המאפיינות את התגובות שלנו לגירויים חיצוניים בעולם האמיתי. הריחוק המובנה בטקסט הספרותי, המתרחש במקום אחר ובזמן אחר, מאפשר לנו להתחבר אל הסיפור מבלי לחוש מאויימים או חשופים, כאשר לאמיתו של דבר החיבור שלנו אל הסיפור מציף ומאיר יותר מכל את עולם החוויות והרגשות האישי שלנו.
ככזה, משמש הטקסט הספרותי ככלי מתווך בין התודעה לבין הרגש (או כפי שקובע אדיר כהן בספרו "סיפור הנפש", בין ה"אני" לבין "עצמי"). הוא מאיץ את יכולתנו להבין את התהליכים הנעורים בנו בעזרתו, ומאפשר לנו להישיר מבט לתוך עצמנו, בצורה הדרגתית וקלה יותר להתמודדות.
ללכת בעקבות הדמויות. ללכת בעקבות הצחוק והדמעות.
בתהליך הביבליותרפי לא מנתחים את הסיפור מההיבט האמנותי, אלא בוחנים ומתחקים אחר הדמויות: מעשיהן, אופן פעולתן, תחושותיהן, המניעים למעשיהן ועוד. הנחת היסוד של הטיפול הביבליותרפי קובעת, שעולם היצירה הספרותי הינו בבואה של עולם החוויות, הדימויים והמושגים של המטופל, וכי משום כך - יש בכוחו להעיר ולטלטל את עולמו הפנימי.
כשיטה טיפולית מתאימה הביבליותרפיה במיוחד לילדים בגיל הרך, שמתקשים עדיין בהבעת רגשות. באמצעות סיפור או שיר מוצאים הילדים דרך להזדהות עם הגיבור כשהוא עצוב או שמח, פוחד, מתבייש או כועס. בעזרת השלכת רגשותיהם אל הגיבור הם לומדים שאינם יוצאי דופן או חריגים, ומקבלים לגיטימציה לתחושות ולחוויות של עצמם. בתום הסיפור קל להם להשליך על הגיבור את רגשותיהם, פחדיהם ובעיותיהם, ולסייע לו להתמודד עם פתרונם, כביכול מבלי לחשוף את עצמם לביקורת או שיפוטיות.
וזוהי בדיוק נקודת החיבור בין נמש לבין ביבליותרפיה: נמש הוא כלב תחש קטן וממושקף. הוא שובב, הוא תחמן, הוא קצת שקרן, ולפעמים גם שכחן, אבל הוא בעצם ילד... ילד רגיל הזקוק לדחיפת עידוד, באמצעות הסיפורים על נמש הכלב... | 
)
 "סיפורי נמש, סיפורי ילדים לגיל הרך")
 "סיפורי נמש, ביבליותרפיה לגיל הרך, סיפורי ילדים")
